כשישיבת הגישור קלה מהצפוי

• מאת עו"ד ומגשר אלי צחייק

היא הגיעה עם עיניים כבויות ומצב רוח שפוף. גרושה בשנות ה-50 לחייה, עולה חדשה, בעלת תואר אקדמי מתקדם במתמטיקה ובמוסיקה, שהעבודה היחידה שהצליחה למצוא בארץ היא חינוך מוזיקלי בגני ילדים. היא לא התלוננה אף פעם: כל בוקר לבשה את החיוך הידוע שלה, נסעה באוטובוס מגן אחד למשנהו ועם האקורדיון הישן שלה שימחה והרקידה את הילדים של כולנו.

שגרת יומה השלווה נקטעה באחת, כשנהג שיכור פגע בה במעבר חציה. תאונת דרכים קשה. היא נפגעה בכל חלקי גופה, אושפזה מספר שבועות בבית החולים ולאחר מכן עברה לבית לוינשטיין, שם המשיכה בהליך השיקום הארוך, עד שהצליחה ללכת באופן עצמאי. התאונה פגעה בבריאותה ובנפשה, בשמחת החיים שהייתה ואפילו באפשרות של זוגיות חדשה. המכה הייתה גם כלכלית: זו לא הייתה תאונת עבודה, ולכן עד שנגמר הליך הגישור היא נותרה ללא הכנסה, וכמפרנסת יחידה לבנה הקושי היה גדול פי כמה. החובות החלו להצטבר.

אבל היא לא ויתרה. למרות הנזקים הקשים שספגה, בתום פחות משנה מיום התאונה כבר התאחו השברים שבגופה, והיא שבה לעבודה עם האקורדיון הישן והמנגינות החדשות. עם זאת, מצבה הנפשי עדיין לא שב לקדמותו מאז אותה תאונת דרכים.

היא הגיעה לישיבת הגישור הראשונה עם נציגי חברת הביטוח של הנהג הפוגע בלחץ גדול, כשעיניה נוצצות מדמעות, ומיד שבתה את לבם של כל הנוכחים בחדר. כן, היו כמה ויכוחים כספיים "רגילים", אבל העבודה שלי כמגשר הייתה הפעם קלה מתמיד, כי ההסכמות המקוות הושגו במהירות הבזק והתיק הגיע לסיומו בו-ביום.

בתום הישיבה עזבה את החדר כשעיניה הפעם נוצצות משמחה, וכל מבטה אמר תודה. נוכל לעזור בעוד משהו? שאלתי אותה לתומי. כן, היא ענתה – רק אם זה לא חצוף מדי, רציתי לשאול אם אתה פנוי…

יש כמעט לכולנו נפילות במהלך החיים אך הרצון להמשיך להשתקם ולחיות חזק מכל מכשלה שהיא. לשמחתנו, גם בצד השני של השולחן יושבים בני אדם עם לב פתוח. כמה טוב שכך! וכמה טוב לחיות!